קומץ רבנים ואנשי רוח תבעו את המושג "עבודה על המידות".
בטוויסט חילוני חמוץ-מתוק תבעו אלמונים-פלונים את המושג "עבודה עצמית". קרי, עבודה שאנו עומלים על ע צ מ נ ו. זה קצת מורכב.
דמות חיונית בחיי אמרה לי פעם שכשאני בורחת מפינות אפלות אני אומרת "זה מורכב, מורכב." אולי היא צודקת. אבל זה באמת מאוד מורכב.
וככה נראית "עבודה עצמית" בתרגום חופשי: אתה יושב על הספה בבית, משחזר סצנות שבהם התנהגת באופן מסוים ובוכה כי היית רוצה שהם ייראו אחרת. אתה יושב ובוכה, בוכה ויושב ומנסה להבין איפה נפלת. אתה מנסה לאחוז באיזו תודעה שיש לך שליטה על דברים מסוימים, עד שכוחות ההרגל הנפשיים מכתרים אותך ואתה נאלץ לסגת חזרה אל קו החוף ולהיכנע מפני האויב הכי גדול שלך: עצמך.
זה נשמע מאוד מדכא, אבל המהלך הפסיכולוגי הזה יכול להתפרץ גם ברגעים הכי פשוטים- למה לא התחלת עם הבחורה ההיא בפאב? למה צעקת על אמא שלך אתמול, כשבעצם רצית להיות רגוע ומכיר תודה? למה נהגת בחוסר כבוד לשותף שלך, למרות שהחלטת בינך לבין עצמך שאתה רוצה לגור איתו בשנה הבאה? ועוד ועוד. (מוזמנים לשתף חוויות)
דמות חיונית אחרת בחיי אמרה לי פעם שכשאני מנסה לברוח מהתמודדות עם עצמי, אני מדברת בגוף שלישי. אז "עבודה עצמית" בתרגום חפשי נראית ככה: אתה יושב על הספה בבית, בוכה ויושב ובוכה, כי אתה פשוט חייב למצוא דרך לברוח קצת מכל התודעה העצמית המנקרת הזו. ואז אתה מחליט שאתה לוקח את גורלך בידך, משנס מותניים ומסתכל למפלצת לתוך העיניים. אתה מחליט לנסוע להודו.
;){kind=link}