היו ארבעים איש בחדר, אבל תמיד הרגשתי שהיא מסתכלת ישירות אליי. היה לה מבט צנוע כזה של אימהות, אבל אסרטיביות מספקת. היא לא וויתרה לנו במילימטר. לא על תנוחות הישיבה, לא על מחשבות שקריות, לא על פחדים. ועם כל זה היה בה משהו... כנוע. נו, בודהיסטית. ממנה למדתי את המושג "רוחניות חומרית".
זה אומר שבמערב אנחנו חופשיים לצרוך רוחניות. להתחבר לעצמנו, ללמוד, להתבונן, לעשות יוגה, ללמוד שיאצו, לנגן בקלרינט. וזה נפלא. רוחניות זה באמת דבר מבורך. (חלק מהחברים הכי טובים שלי מתעסקים בנפש שלהם כל הזמן....) יש בה מן המסתוריות המדגדגת מהמזרח וקורט של מטען אינטלקטואלי מודרני. רוחניות מודעת שכזו, רוחניות מכוונת. רוחניות שאפשר לצרוך אותה במינונים מדויקים ולהכין ממנה עוגיות.
המורה שלי לימדה אותי לשאול את שאלת המ נ י ע.
למה אנחנו עושים כל מיני דברים?
שאלת המניע עלתה מפני שלטענתה, לפעמים אנחנו עושים דברים שיש להם תווית רוחנית, מתוך מניע חומרי. כשהיא אמרה את זה נזכרתי בקבלת שבת אחת (או שתיים) שנכחתי בהן כדי לפזול אל עבר השכן הדתי שלי מהצד השני של המחיצה. שלא תבינו אותי לא נכון- דווקא מאוד ניסיתי להתפלל. אבל אישה היא אישה.
נדמה לי שהמושג הזה מעורר המון מחשבה על דברים רוחניים שאנחנו עושים ממניעים חומריים. כמו לעשות את שביל ישראל בשביל התמונות. לנסוע להודו לבד כדי לדעת בעיני עצמנו שצלחנו לבד את הודו. וזה גם נראה טוב בקורות חיים. אני בסך הכל תוהה האם רוחניות היא אותה ישות לא מודעת שמצטרפת לכלל הפעולות שאנחנו עושים, ולא הפעולה עצמה. האם רוחניות היא לא הנפש שלנו, שבמילא נוכחת בכל רגע נתון? אני שואלת את עצמי האם הידיעה שאפשר ליצור במכוון רגעים רוחניים, או מסעות רוחניים, היא לא עוד המצאה מערבית ששואבת את המושג "רוחניות" מתוכן ממשי? עוד יגידו עליי שלא נהנתי בהודו. חוויתי רגעים מסעירים ומרטיטי לבבות עם עצמי. אבל האם המיצוב המדויק שעשיתי כדי להגיע אל אותם רגעים במזיד לא מוריד קצת מערכן? האם ההרשמה לסדנה על בודהיזם במטרה מוצהרת לעבור חוויה רוחנית, לא פוגעת ברוחניות עצמה? האם אין בה משהו קצת מלאכותי? כזה שיורד מהבגדים אחרי הכביסה הראשונה?
