אני יושבת ומתהפנטת מול המדבר. יריעה דקיקה של עפר פרושה מולי, כמעט שקופה. כמעט אפשר לראות את החיים שרוחשים מתחת לפני השטח. כמעט אפשר לחוש את העבר מבעבע במעמקי האדמה החמה. הזיכרונות, הכמיהות של עמים שעברו וחלפו כאן, והיו שהתיישבו לפרקים. והיה אברהם. כמו אתמול.
לפעמים נדמה לי שהמדבר הוא ההוכחה הפרטית שלי לאלוהים. כי לא יכול להיות שיופי כזה מתקיים לבדו בעולם. לא ייתכן שבשאר קצות תבל המזג סוער וקוצף על האדם, יורה צרורות של פגעי טבע כאלה ואחרים. והמדבר עומד דומם, משתומם, מקבל את כל הרעה לטובה, כמו אב קדמון שמחבק את כולנו ולוחש לנו שיהיה בסדר. המדבר שלי. הוא לא שייך לי, אבל הוא לא גם לא-לא שייך לי. הרוח החמה לוחשת לי הבלים עדינים שהתחבאו אצלי מתחת לעור, מעירה תחושות ישנות ומחליפה אותן באחרות. גורמת לי לזכור ולשכוח ביחד, לקוות ולהתאדש, להתגעגע ולרצות להשתבלל בתוך עצמי לבדי. לאהוב, ולהרגיש משוחררת מאהבה. אני מתהלכת ונהנת להרגיש את גרגירי החול שנאחזים בסנדלים, ואת השמש שצורבת וגם מלטפת. אני משתוקקת לראות את הרי אדום ולפנטז על חופים רחוקים. אני מכורה לכפות התמרים שמתגלות בירידה מכביש הערבה, כמו קהל אילם שמחכה לבואי. אני יודעת שהגבול הירדני לא רחוק, אבל מכאן נדמה שהמדינה נמתחת עד נצח. יש כאן יותר זבובים מאנשים, פחות רעש מבתוך הראש שלי, והחום, מה אני אגיד לכם, החום ממיס כל פחד וחשש. כל כך חם שאני שומעת את העור שלי מפצפץ כמו ביצה בתוך מים רותחים. אבל הלב דווקא צונן, מתרענן, מהנהן בהסכמה..... חזרתי הבייתה. רק שמישהו ידליק את המזגן, באמא שלכם.
;){kind=link}